המוסיקה בתקופה הרומנטית

פתיחה: גוסטבו דודמל מנצח על החמישית של מאהל

להיסטוריה אין טבע מדוייק, וכל חלוקה שרירותית לתקופות יש בה משום חוסר דיוק. רק במאה העשרים, עם התפתחות דיסיפלינת המוסיקולוגיה, הקיטלוג של יצירות לתקופות (בארוק, רומנטית, וכו') נעשה יותר מחייב.

מהי מוסיקת פופ? פחות מדוייקת, עם מרווח יותר גדול לאלתור. ניקח כל שיר פופ שישנו, וכל קאוור לו, ונוכל לעמוד על המרווח  הזה. סטיבי וונדר מאלתר על עצמו.

מהי מוסיקה קלאסית? נבחין שאנו עוסקים במוסיקה קלאסית מערבית. יש בה יסוד מאוד מדוייק (הפתיחה לחמישית של בטהובן – אי אפשר לשחק עם הקצב או הpitch). משמיעים כמה דוגמאות לביצועים של החמישית: karl bohm, טוסקניני , הפילהרמונית הגרמנית – הקצב והPitch לא משתנים, המהירות והעוצמה  – כן. בטוהבן עצמו, אגב, בהערות השוליים של הפרטיטורה, נותן הנחיות לביצוע מהיר. (החמישית מנוגנת עם פאגוטים, מאהלר רשם איפהשהוא שאם בטהובן היה בן תקופתו, הוא היה מתזמר את זה עם קרנות יער – כלי יותר עוצמתי.)

"מוסיקה לתמיד". קלאסי – על זמני, משהו ששייך לclass אחר. הכותבים במאה ה-18 התייחסו לעניין ה'קלאסי' כאל משהו שמתאר סגנון. משהו יוצא דופן, שמתאר הישג אדיר. גם בג'אז ניתן למצוא שירים קלאסיים (להבדיל ממוסיקה-קלאסית-מערבית) . מוסיקה ששרדה את מבחן הזמן – אולי יצירות שנשמעות רעננות כל פעם מחדש, ואולי יצירות שמשפיעות עלינו ביולוגית. "המוסיקה היא נשאית של רגשות."

התקופה הקלאסית – תקופה קצרה במוסיקה, 1750-1780 לערך, תקופת הפעילות של מוצרט והיידן. התקופה הרומנטית היא בערך מ1800 עד 1910.

השמעה – אדג'יאטו מתוך החמישית של מאהלר (נכתב/הוקדש לאלמה מאהלר).

איזון וסדר הם יסודות שאנחנו מזהים במוסיקה של התקופה הקלאסית.

בטהובן נמצא במעבר לתקופה הרומנטית, הוא 'קדם רומנטי'. נקשיב לעיבוד מוסיקלי של לברנשטיין מנצח על היידן, מגדולי המלחינים של התקופה הקלאסית. הפינאלה של היידן היא סיכום חביב למה שנעשה קודם, אצל בטהובן הפינאלה היא יותר גרנדיוזית – נקשיב לברנשטיין על החמישית – ניצחון כביר, מונומנטלי. דוגמא נוספת להבדלים בינהם הוא המינואט. היידן סימפוניית אוקספורד פרק 3 – מלכותי , אריסטוקרטי, איטי יחסית – להבדיל מבטהובן, סימפוניה 1 , פרק 3, מינואט 'אלגרו מולטו ויואצ'ה' – הרבה יותר מהיר, בומבסטי, ובלתי רקיד בעליל. בסימפוניה התשיעית, המינואט הופך אצל בטהובן ל'סקרצו' – בדיחה. המינואט הופך מריקוד קליל ואלגנטי, הופך למשהו אחר לגמרי.

בטהובן שנא את האופרה של מוצרט 'כך עושות כולן'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *