המוסיקה בתקופה הרומנטית

פתיחה: גוסטבו דודמל מנצח על החמישית של מאהל

להיסטוריה אין טבע מדוייק, וכל חלוקה שרירותית לתקופות יש בה משום חוסר דיוק. רק במאה העשרים, עם התפתחות דיסיפלינת המוסיקולוגיה, הקיטלוג של יצירות לתקופות (בארוק, רומנטית, וכו') נעשה יותר מחייב.

מהי מוסיקת פופ? פחות מדוייקת, עם מרווח יותר גדול לאלתור. ניקח כל שיר פופ שישנו, וכל קאוור לו, ונוכל לעמוד על המרווח  הזה. סטיבי וונדר מאלתר על עצמו.

מהי מוסיקה קלאסית? נבחין שאנו עוסקים במוסיקה קלאסית מערבית. יש בה יסוד מאוד מדוייק (הפתיחה לחמישית של בטהובן – אי אפשר לשחק עם הקצב או הpitch). משמיעים כמה דוגמאות לביצועים של החמישית: karl bohm, טוסקניני , הפילהרמונית הגרמנית – הקצב והPitch לא משתנים, המהירות והעוצמה  – כן. בטוהבן עצמו, אגב, בהערות השוליים של הפרטיטורה, נותן הנחיות לביצוע מהיר. (החמישית מנוגנת עם פאגוטים, מאהלר רשם איפהשהוא שאם בטהובן היה בן תקופתו, הוא היה מתזמר את זה עם קרנות יער – כלי יותר עוצמתי.)

"מוסיקה לתמיד". קלאסי – על זמני, משהו ששייך לclass אחר. הכותבים במאה ה-18 התייחסו לעניין ה'קלאסי' כאל משהו שמתאר סגנון. משהו יוצא דופן, שמתאר הישג אדיר. גם בג'אז ניתן למצוא שירים קלאסיים (להבדיל ממוסיקה-קלאסית-מערבית) . מוסיקה ששרדה את מבחן הזמן – אולי יצירות שנשמעות רעננות כל פעם מחדש, ואולי יצירות שמשפיעות עלינו ביולוגית. "המוסיקה היא נשאית של רגשות."

התקופה הקלאסית – תקופה קצרה במוסיקה, 1750-1780 לערך, תקופת הפעילות של מוצרט והיידן. התקופה הרומנטית היא בערך מ1800 עד 1910.

השמעה – אדג'יאטו מתוך החמישית של מאהלר (נכתב/הוקדש לאלמה מאהלר).

איזון וסדר הם יסודות שאנחנו מזהים במוסיקה של התקופה הקלאסית.

בטהובן נמצא במעבר לתקופה הרומנטית, הוא 'קדם רומנטי'. נקשיב לעיבוד מוסיקלי של לברנשטיין מנצח על היידן, מגדולי המלחינים של התקופה הקלאסית. הפינאלה של היידן היא סיכום חביב למה שנעשה קודם, אצל בטהובן הפינאלה היא יותר גרנדיוזית – נקשיב לברנשטיין על החמישית – ניצחון כביר, מונומנטלי. דוגמא נוספת להבדלים בינהם הוא המינואט. היידן סימפוניית אוקספורד פרק 3 – מלכותי , אריסטוקרטי, איטי יחסית – להבדיל מבטהובן, סימפוניה 1 , פרק 3, מינואט 'אלגרו מולטו ויואצ'ה' – הרבה יותר מהיר, בומבסטי, ובלתי רקיד בעליל. בסימפוניה התשיעית, המינואט הופך אצל בטהובן ל'סקרצו' – בדיחה. המינואט הופך מריקוד קליל ואלגנטי, הופך למשהו אחר לגמרי.

בטהובן שנא את האופרה של מוצרט 'כך עושות כולן'.

פסיכולוגיה קוגניטיבית

 פסיכולוגיה קוגניטיבית וקשב וריכוז

היא הגשר שיוצר פעילות הדדית בין האדם לסביבה (כל אחד מהם משפיע על השני. דוגמא להשפעה על הסביבה – לבחור סביבה מסוימת כמו לגור בעיר ולא במושב / להשפיע על אנשים וכו'). אנשים משפיעים על הסביבה והיא עליהם – זהו גלגל. זה דומה למושג של מלאני קליין, "הזדהות השלכתית" (הפרט משליך על הסביבה וכך משפיע עליה, והסביבה בתורה מחזירה לפרט את הרגש כשהוא מעובד וכך משפיעה עליו). כל התהליכים ההתנהגותיים והאישיותיים הפנימיים כפופים לעקרון בסיסי זה (לעקרון הדטרמיניזם ההדדי), כאשר מה שמחבר בין כל התהליכים הללו הוא תהליך הלמידה (למידה חברתית).

כיצד אנו לומדים? בהשפעת הגישה ההתנהגותית, בנדורה מדגיש תהליכי למידה והתניה. אולם בהשפעת המהפכה הקוגניטיבית, הוא נותן מקום גם ללמידה שמערבת תהליכים קוגניטיביים. כלומר, יש משהו שהוא מעבר להתניה אופרנטית והתניה קלאסית –> ההתנהגות הקוגניטיבית מאפשרת שתהליכי התניה אלה יתרחשו גם ללא מעורבותו הפיזית של היחיד. כיצד זה קורה? למידה מתצפית.

קשב -> שימור בזכרון -> ביצוע מוטורי -> תהליכי מוטיבציה (של חיזוקים)

קשב:

בכדי ללמוד מתצפית, עלינו להימנע מהפרעות נפוצות של קשב וריכוז להתניה המתרחשת. מספר גורמים משפיעים על קשב זה. אחד הגורמים המרכזיים: איך בנויה הסביבה שלך, עם מי אתה מתרועע. אם אני רוצה שהבת שלי תדע קראטה, זה יעזור אם אשלח אותה לחוג קראטה. אם אין בסביבה של האדם מודל/דמות שמציגה אופציה להתנהגות מסוימת אז לא תתרחש למידה. אולם, גם אם כן תהיה בסביבתו דמות כזו לא בהכרח תתרחש למידה כי יש צורך להפנות אליה (לדמות) קשב. קשב מושפע מנוכחות גירויים בסביבה ואלמנטים נוספים, לדוגמא: אם יש מודל חדש אז מפנים אליו קשב, אם יש מודל אטרקטיבי אז מפנים אליו קשב (אנשים יפים מתקבלים יותר למקומות עבודה), המוכרות של המודל (גירויים מוכרים הם פחות חדשניים, זה נכון שאני נחשף אליהם יותר אך יש לנו תהליכי הביטואציה שגורמים לכך שלא נפנה קשב למודל), מצב רוח.

בנדורה מערער על הטענה שקוגניציה קודמת לרגש. הוא טוען שהרגש קודם לקוגניציה. למשל: "השערת הצלקת" הגורסת כי האישיות לא רק משפיעה על דיכאון אלא הדיכאון גם משפיע על אישיות בכך שהוא משפיע על הקוגניציה. ה-self שלנו בנוי מתהליכים קוגניטיביים (כולל תהליכי קשב) –> במצב של דיכאון אפנה קשב ביקורתי כלפי עצמי (אפנה קשב לדברים הלא טובים בעצמי).

גם לאחר שכבר הפניתי קשב למודל מסוים אני צריך לזכור אותו. איך אני עושה זאת?:

שימור בזכרון:

בנדורה מציין שתי מערכות קוגניטיביות (שני סוגים של איחסונים):

א. דימוי מנטאלי – ויזואליזציה של המטרה (לדמות את הכדור נכנס לסל).

ב. קידוד וורבאלי (דיבור פנימי – אנו מדברים לעצמינו) – אנו מדברים אל עצמנו ומזכירים לעצמנו מה אנו יכולים לעשות, ומה לא. לדוגמא: ויגוצקי שמדבר על דיבור פנימי.

אנו רואים איך, מפרספקטיבות שונות, צומח הרעיון של ייצוג פנימי, המווסת את ההתנהגות שלי.

ביצוע מוטורי:

אבל לא מספיק to talk the talk אלא צריך גם to walk the walk.

חשוב לתרגם את הייצוג הפנימי לפעולה – אנו חייב להתאמן באופן מוטורי על כל דבר בכדי לזכור אותו.

לפי בנדורה עלינו לפרק ייצוגים

מנטאליים מורכבים לפעולות מוטוריות ולתרגל אותן. יש להתחיל במטרות קטנות, לקבל חיזוקים, ואז להגדיל את המטרות. כך אנו מתקדמים (למידה).